טיול בבוליביה לתרמילאים: המדריך המושלם למדינה הזולה (והפראית)

בואו נשים את הדברים על השולחן: בוליביה היא לא יעד לחופשה רגועה עם חופים לבנים, קוקטיילים ושמש נצחית. אם זה מה שאתם מחפשים, ברזיל או קולומביה יחכו לכם בזרועות פתוחות. אבל אם אתם, כמוני, נמשכים למקומות שנראים כאילו נלקחו מכוכב אחר, אוהבים גבהים שמוציאים לכם את האוויר באמת, ומחפשים הרפתקאות שנשארות איתכם הרבה אחרי שחוזרים הביתה – אז טיול תרמילאים בבוליביה הוא בדיוק המקום.
זו מדינה קשוחה, כמו האנשים שחיים בה, אבל יש בה קסם שאי אפשר להסביר עד שלא מרגישים אותו בעצמכם. אומרים שדרום אמריקה היא חוויה אחת גדולה, אבל בוליביה? היא הלב הפועם של כל זה. קצת כאוס, הרבה מסורת, ובעיקר יופי שלא דומה לשום דבר אחר.
תתכוננו להוציא מעט, להרגיש הרבה, ולחזור עם זיכרונות שילוו אתכם שנים.

---

למה בוליביה בכלל? ולמה עכשיו?

אז תשמעו, כשאני חושב על בוליביה, אני לא מדמיין מלונות חמישה כוכבים. אני חושב על אתגר. בוליביה אולי המדינה הענייה ביותר בדרום אמריקה, אבל מבחינת טבע היא עשירה ברמות שקשה להסביר. יש שם הכל: הרי האנדים המרשימים, אגם טיטיקקה המיסטי, מדבר סלאר דה אוויוני שנראה כאילו נלקח מכוכב אחר, והג'ונגל האמזוני שמצליח להפתיע גם את מי שכבר ראה הרבה.

בשנים האחרונות התיירות שם קיבלה תאוצה, אבל עדיין זה לא טיול של הכל כלול, פינוקים ווויי פיי בכל פינה. צריך להגיע מוכנים. הדרכים לפעמים קשות, האוטובוסים עלולים להתעכב, ואם אין לכם קצת ספרדית זה יכול להיות מאתגר, אבל זה חלק מהחוויה. בוליביה ב‑2026 קצת יותר מתקדמת ממה שהייתה פעם, אבל היא שמרה על הנשמה הפראית שלה, וזה בדיוק מה שהופך את הטיול למשהו אחר.

ועכשיו לשאלה הגדולה: מתי הכי כדאי לנחות ומה קורה עם הגשם. זה תלוי בעיקר במה שאתם רוצים לראות. יש שתי עונות עיקריות, היבשה והרטובה. העונה היבשה, בין מאי לאוקטובר, היא הבחירה של רוב התרמילאים. השמיים בהירים, הדרכים נוחות יותר, והטמפרטורות נעימות יחסית. חשוב לדעת שבין יוני לספטמבר הלילות בדרום, במיוחד באזור סלאר דה אוויוני, יכולים להיות קפואים ממש, עד מינוס עשרים מעלות. שק שינה טוב הוא חובה.

העונה הרטובה, מנובמבר עד מרץ, מורכבת יותר. הגשמים הופכים את המלחות לאגם ענק שיוצר אפקט מראה מדהים, אבל יחד עם זה הדרכים הופכות לבוציות והרבה סיורים מתבטלים. אם האפקט הזה הוא החלום שלכם, תצטרכו להסתדר עם קצת בוץ. אבל אם זה הטיול הראשון שלכם באזור, עדיף לבחור בעונה היבשה.

כל מה שצריך לדעת על ויזות ובירוקרטיה

הנה חדשות טובות: נכון לשנת 2026, אזרחי ישראל יכולים להיכנס לבוליביה בלי להוציא ויזה מראש ולשהות שם עד תשעים יום. פעם זה היה תהליך מסובך עם מכתבי הזמנה וקונסוליות, והיום זה פשוט חותמת בדרכון. למרות זאת, חשוב לזכור לבדוק מחדש לפני הטיסה. ענייני מדיניות יכולים להשתנות מהר.
כשנוחתים בשדה התעופה, עוברים בבקרת הגבולות, מציגים דרכון בתוקף של לפחות חצי שנה ותעודת יציאה מישראל, וזה הכל. אין דרישה להציג הוכחת כספים או כרטיס טיסה הלוך וחזור כמו במדינות אחרות באזור, מה שהופך את הכניסה להרבה יותר פשוטה. רק כדאי לוודא שהדרכון שלכם מסודר ויש בו מספיק מקום לחותמות, כי אם אתם מתחילים בדרום אמריקה, יש סיכוי טוב שתמשיכו לעוד כמה מדינות בדרך.

סלאר דה אוויוני: המקום שכולם מדברים עליו

אי אפשר לדבר על בוליביה בלי להזכיר את סלאר דה אוויוני. זה מישור המלח הגדול בעולם, ולהגיד שהוא מרהיב זה אפילו לא מתקרב למה שמרגישים כשרואים אותו בעיניים. רוב הסיורים יוצאים מהעיירה אויוני, שהיא בעיקר נקודת יציאה עם הרבה סוכנויות ולא הרבה מעבר.
יש שתי אפשרויות עיקריות: סיור של יום אחד בג'יפ ארבע על ארבע, או סיור של שלושה ימים שמסתיים בצ'ילה, בעיירה סן פדרו דה אטקמה. אם כבר הגעתם עד כאן, לכו על שלושת הימים. אין סיבה להגיע לצד הזה של העולם ולפספס את הלגונות הצבעוניות, הגייזרים והנופים הגעשיים שמרגישים כמו מסע בכוכב אחר.
בלילה הראשון בדרך כלל ישנים במלון מלח, מקום שבו כמעט כל הרהיטים עשויים ממלח. זה נחמד ומצחיק לרגע, אבל לא מומלץ לנסות לטעום את השולחן. המחירים לסיור של שלושה ימים ב‑2026 נעים בין מאה עשרים למאתיים דולר, תלוי ברמת האוכל ובמצב הג'יפ. כאן לא כדאי לחסוך. אוכל זול יכול להיות בעייתי בגבהים האלה, ואף אחד לא רוצה שילשולים באמצע השממה

לה פאס: עיר שמתנשקת עם השמיים

לה פאס היא לא הבירה הרשמית של בוליביה, את התואר הזה מחזיקה סוקרה, אבל בפועל היא המרכז האמיתי של המדינה והלב שמזרים אליה חיים. העיר בנויה בתוך קניון עצום, וכשמביטים עליה מלמעלה קשה שלא להישאר בפה פעור. הדבר הראשון שכדאי לעשות הוא לעלות על המטרו התלוי, ה‑Mi Teleférico. זו לא רק מערכת תחבורה, אלא חוויה בפני עצמה. מהתחנות הגבוהות אפשר לראות את כל העיר נפרשת מתחת, וזה מראה עוצר נשימה.
עוד מקום שאסור לפספס הוא שוק המכשפות, ה‑Witches Market. אל תצפו לקוסמים עם גלימות, אבל כן תמצאו שם תרופות מסורתיות, קמעות, צמחי מרפא ואפילו עוברי למה מיובשים שמשמשים לטקסי מזל. זה קצת מוזר, קצת אפל, אבל מאוד אותנטי ומרתק. שווה גם לקפוץ לעמק הירח, Valle de la Luna, שנמצא ממש ליד העיר ונראה כאילו נלקח מנוף חוץ ארצי.

דרך המוות: לרכב על הכף או לא?

ועכשיו לשאלה שכל מטייל בלה פאס שואל את עצמו: האם לעשות את דרך המוות. פעם זו הייתה הדרך המסוכנת בעולם, אבל מאז שנבנה כביש חדש ובטוח יותר, הדרך הישנה הפכה למסלול רכיבה פופולרי. זה עדיין נותן זריקת אדרנלין רצינית. מתחילים בגובה של ארבעת אלפים שבע מאות מטר ויורדים עד לג'ונגל טרופי בגובה של בערך אלף ומאתיים מטר. הנוף משתנה בצורה קיצונית, מהרים קרים וצחיחים לכביש עטוף צמחייה ירוקה וסמיכה.
רוב הסוכנויות בעיר מציעות את הסיור, כולל ציוד מגן, ארוחת צהריים והסעה חזרה. מומלץ לשלם קצת יותר עבור אופניים איכותיים וציוד טוב. זה לא המקום שכדאי להתפשר בו על בלמים. המחיר הממוצע עומד כיום על בערך שבעים דולר.

אגם טיטיקקה והאי השקט

אם אתם מגיעים מפרו, אולי כבר ביקרתם בצד שלהם של אגם טיטיקקה, אבל הצד הבוליביאני הוא סיפור אחר לגמרי. העיירה קופקבנה היא נקודת המוצא, והיא גם אתר עלייה לרגל בזכות הבזיליקה המפורסמת של הבתולה. משם עולים על סירה לאי השמש, המקום שלפי המיתולוגיה הוליד את השמש ואת האינקה הראשון. האי שקט לחלוטין, בלי מכוניות, מלא שבילי אבן עתיקים, חורבות ונופים כחולים שמרגישים אינסופיים. אפשר גם ללון באחד הכפרים הקטנים כדי לתפוס זריחה מיוחדת במינה. רק חשוב לזכור שהגובה כאן גבוה מאוד, בערך שלושת אלפים שמונה מאות מטר, ולכן הולכים לאט. האוויר דליל והעליות יכולות להיות מאתגרות.

פוטוסי: העיר שנבנתה על כסף

משהו בפוטוסי מרגיש כמו כניסה לסרט תקופתי. היא הייתה פעם אחת הערים העשירות בעולם בזכות מכרות הכסף שבהר סרו ריקו. היום היא שקטה יותר, אבל המכרות עדיין פעילים. הסיור שם הוא לא עוד אטרקציה תיירותית נחמדה. זו חוויה שממחישה בצורה חדה את המחיר האנושי של תעשיית הכסף. התנאים קשים, חם, האוויר דליל, והסיפורים של המדריכים, שהם לרוב כורים לשעבר, לא תמיד קלים לשמיעה. לפני הכניסה קונים מתנות לכורים כמו דינמיט, עלי קוקה או משקאות חזקים, ואז יורדים פנימה. זה לא מתאים למי שסובל מקלאוסטרופוביה או לב חלש. התחושה כשיוצאים שוב לאור השמש היא משהו שלא שוכחים. זו אחת הנקודות שבהן מבינים באמת את ההיסטוריה של המקום.

רורנבאקה: הכניסה לג'ונגל

אחרי כל ההרים והקור, רורנבאקה מרגישה כמו עולם אחר. זו עיירה קטנה וחמימה על גדות נהר בני, והיא משמשת בסיס לטיולים לפמפאס או לג'ונגל של מדידי. הפמפאס הן אזורי ביצה פתוחים שבהם רואים שפע של חיות כמו קיימנים, קפיבארות, קופים וציפורים. הג'ונגל צפוף יותר וקשוח יותר לטיול, אבל מלא חיים וצמחייה נדירה. רוב הסיורים כוללים לינה בבקתות עץ או בצריפים לאורך הנהר. לישון בג'ונגל כששומעים את כל הקולות מסביב זו חוויה שקשה להשוות למשהו אחר. זה לא מלון מפנק. יש המון חרקים, חם, ואין תמיד מים חמים, אבל לראות דולפיני נהר ורגעים שבהם קופים קופצים ממש ליד הסירה שלכם שווה כל רגע.
הטיסה מלה פאס לרורנבאקה היא חוויה בפני עצמה. מטוס קטן נוחת על מסלול דשא קצר בתוך ערפל טרופי. עדיף בהרבה על נסיעה של שתים עשרה שעות באוטובוס בדרך קשוחה במיוחד.

מה אוכלים בבוליביה?

בוליביה אולי לא תזכה בפרס יעד הגורמה של השנה, אבל יש כמה מאכלי רחוב שפשוט אסור לפספס. בראש הרשימה נמצאת הסלטניה, מאפה מתוק מלוח שממולא בבשר, תפוחי אדמה ורוטב חם וסמיך. הטריק הוא לאכול אותו בעמידה ולהחזיק אותו בזווית הנכונה מהרגע שלוקחים ביס, אחרת הרוטב ימצא את הדרך אל החולצה שלכם. זו ארוחת בוקר פופולרית וזולה, בערך דולר אחד.
עוד מאכל שתפגשו הרבה הוא הטוקומאנאס, גרסה פריכה יותר של מאפה ממולא. באזור הגבול עם ברזיל תמצאו את הסנדוויץ' המפורסם ג'מבה, מפלצת אמיתית שמגיעה עם צ'יפס וביצה מעל. זה כבד, זה שמן, וזה בדיוק מה שצריך אחרי יום ארוך בג'ונגל. וכמובן, אי אפשר בלי משקה הקוקה, Mate de Coca. זה לא מה שמראים בסרטים, אלא תה צמחים עדין שעוזר מאוד נגד מחלת גבהים ובעיות עיכול. טעים, מרגיע, וזה הדבר הראשון שיגישו לכם בכל מלון כשתרגישו סחרחורת.

תחבורה ציבורית

בואו נדבר רגע על איך באמת מתניידים בבוליביה. הדרך הנוחה ביותר היא אוטובוסים. יש שני סוגים עיקריים, Regular ו‑Cama. אוטובוסי Cama מציעים מושבים שנפתחים כמעט למיטה ומתאימים לנסיעות לילה ארוכות. מחירי הכרטיסים נעים בין חמש עשרה לארבעים דולר, תלוי במרחק. כדאי לקנות כרטיסים יום או יומיים מראש בתחנות המרכזיות, במיוחד בסופי שבוע.

האוטובוסים לרוב יוצאים בזמן, אבל ההגעה יכולה להתעכב בגלל בדיקות משטרה, חסימות כבישים שמתרחשות לעיתים קרובות בגלל מחאות, או פשוט תנאי דרך לא פשוטים. אפשרות נוספת היא טיסות פנים. חברת BoA ועוד כמה חברות קטנות מפעילות קווים בין לה פאס, סנטה קרוס וסוקרה. זה חוסך המון זמן. במקום שמונה עשרה שעות באוטובוס, אתם שעה באוויר. המחיר גבוה יותר, בדרך כלל בין שישים למאה דולר, אבל אם התקציב מאפשר, שווה לשלב טיסה אחת או שתיים כדי לשמור על שפיות

מטבע ותשלומים

המטבע המקומי הוא בוליביאנו, BOB. נכון לתחילת 2026, שער החליפין עומד על בערך שבעה בוליביאנו לדולר אמריקני. הדולר מקובל בבתי מלון ובסוכנויות טיולים, אבל בחיי היום יום תצטרכו מזומן מקומי. אפשר להחליף כסף בבנקים או במשרדי חלפנות בערים הגדולות. הבנקים נותנים בדרך כלל שער טוב יותר, אבל התורים ארוכים והשעות מוגבלות.
אפשר גם למשוך מזומן מכספומטים, רק חשוב לעדכן את הבנק לפני הנסיעה כדי שלא יחסום את הכרטיס מחשש להונאה. במסעדות דמי השירות לרוב כלולים בחשבון, אבל אם השירות היה מצוין, טיפ קטן של חמישה עד עשרה אחוזים יתקבל יפה. תמיד כדאי להחזיק שטרות קטנים. למוכרים בשווקים כמעט תמיד חסר עודף משטר גדול, וזה יכול לעכב אתכם.

תרבות מקומית – איך לא להעליב אף אחד

הבוליביאנים הם אנשים שקטים, צנועים ומאוד מנומסים, במיוחד בכל מה שקשור למפגש עם זרים. רוב האוכלוסייה היא ילידית, בעיקר משבטי האיימרה והקצ'ואה, והחיבור שלהם למסורת עמוק ומשמעותי. אחד הדברים החשובים ביותר הוא לא לצלם אנשים בלי לבקש רשות. זה נכון במיוחד לגבי נשים מבוגרות הלובשות את החצאיות המסורתיות, ה‑Cholitas. צילום ללא רשות נחשב לא מנומס, ולעיתים הן יבקשו תשלום אם יבחינו במצלמה מופנית אליהן.

גם בטקסים דתיים או בפסטיבלים חשוב לשמור על כבוד. לא להגיע בגישה של תיירים רועשים שמחפשים רק אלכוהול וצילומים. מילים פשוטות כמו Gracias ו‑Por favor יכולות לפתוח לבבות, גם אם הספרדית שלכם בסיסית. כשמבקרים בכפרים או באתרים דתיים כדאי להתלבש בצניעות. אף אחד לא מצפה לבגדים רשמיים, אבל לבוש קצר או חושפני מדי עלול להיראות לא מכבד.

ולגבי עלי הקוקה, חשוב להבין שזה חלק מהתרבות המקומית. אם מציעים לכם ללעוס עלים, זו מחווה של הכנסת אורחים. זה לא קשור לסמים כפי שמציגים בסרטים, אלא מנהג מסורתי שמסייע גם להתמודדות עם הגובה.

היכן לישון – השוואת אפשרויות לינה

למרות שבוליביה נחשבת מדינה ענייה, אפשר למצוא בה מגוון רחב של מקומות לינה, מהוסטלים עמוסים בתרמילאים ועד מלונות בוטיק נעימים. לתרמילאים, הוסטלים הם הבחירה הטבעית. הם זולים, נוחים ומעולים להכיר בהם אנשים חדשים. אבל גם זוגות שמחפשים קצת פרטיות יכולים להרשות לעצמם לשדרג. המחירים בבוליביה מאפשרים לישון טוב בלי לקרוע את הכיס.

הנה סקירה מהירה של מה שמצפה לכם ב‑2026:

סוג לינה	שם המקום	טווח מחירים (2025)	מתאים ל	דירוג
הוסטל פופולרי	Hostal Gloria – לה פאז	$6-10/לילה (דורמ)	תרמילאים	⭐⭐⭐⭐
הוסטל חמוד	Casa San Marcos – סוקרה	$7-12/לילה	תרמילאים	⭐⭐⭐⭐
הוסטל על האגם	Hotel El Mirador – קופקבנה	$15-25/לילה (פרטי)	תרמילאים	⭐⭐⭐⭐
לודג' טבע	Altai Oasis – סוראטה	$20-35/לילה	תרמילאים	⭐⭐⭐⭐⭐
הוסטל מודרני	Jodanga Backpackers – סנטה קרוז	$10-18/לילה	תרמילאים	⭐⭐⭐⭐

אם אתם מחפשים חיי לילה, ה-Wild Rover בלה פאס ובסנטה קרוס הוא מוסד. זה ממש כמו פאב-אכסניה, רועש וכיף, אבל אל תלכו לשם אם אתם רוצים לישון מוקדם. לאוהבי השקט, תחפשו משפחתיות (Hospedajes) שנמצאות בדרך כלל בסמטאות צדדיות. הם לא תמיד דוברי אנגלית, אבל האירוח הביתי חם במיוחד.

בריאות, ביטחון ומחלת גבהים

אני לא רוצה להלחיץ אתכם, אבל מחלת הגבהים, Soroche, היא עניין אמיתי לגמרי. לה פאס יושבת בגובה של בערך שלושת אלפים שש מאות מטר, ומקומות כמו סלאר דה אוויוני אפילו גבוהים יותר. התסמינים יכולים לכלול כאבי ראש חזקים, בחילות, סחרחורת וחולשה. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא להיערך מראש. יש אנשים שלוקחים תרופות ייעודיות כמה ימים לפני העלייה לגובה, אבל הדבר החשוב ביותר הוא לשתות הרבה מים, להימנע מאלכוהול בימים הראשונים, לאכול קל ולנוח. אל תתעלמו מהגוף שלכם. אם אתם מרגישים לא טוב, קחו הפסקה ותנו לעצמכם זמן להסתגל.
מבחינת ביטחון אישי, בוליביה נחשבת יחסית בטוחה לעומת חלק מהמדינות השכנות, אבל בערים גדולות כמו לה פאס או סנטה קרוס כדאי להיות ערניים. שמרו על התיקים קרוב אליכם, הימנעו מהליכה בשכונות מרוחקות בלילה ואל תסתובבו עם חפצים יקרי ערך בחוץ. באזורים הכפריים הסיכון כמעט לא קיים. האנשים שם סקרנים, חמים וידידותיים

לסיים את הטיול בצורה מכובדת

אחרי שבועות של אוטובוסים, אגמים מלוחים והרים גבוהים, מגיע הרגע לחשוב איך ממשיכים הלאה. אפשר לטוס חזרה הביתה מלה פאס או מסנטה קרוס, או להמשיך למדינות השכנות. אם אתם בדרך לפרו, אפשר לקחת אוטובוס מקופקבנה לפונו או לקוסקו. אם אתם ממשיכים לצ'ילה, הסיור בסלאר יכול להשאיר אתכם בסן פדרו דה אטקמה, ומשם הדרך צפונה לסנטיאגו פשוטה יחסית. טיפ קטן לסיום: אל תשאירו דברים מאחור. שליחת דואר מבוליביה לא תמיד פשוטה, ולאתר תיק שנשכח באוטובוס זו משימה כמעט בלתי אפשרית. שמרו על הציוד שלכם צמוד.
בוליביה תשאיר בכם חותם. היא לא תמיד קלה, לפעמים מתסכלת, לפעמים קרה עד כאב, אבל הרגעים שבהם אתם עומדים על שפת מישור המלח מול שקיעה כתומה, או מתעוררים מול הרי געש בשחר, הם הרגעים שנשארים איתכם. זה טיול תרמילאים במלוא העוצמה שלו, לא תמיד סימטרי או נוח, אבל בסופו של דבר יפהפה בצורה שקשה להסביר. אז תארזו את התרמיל, תנו לעצמכם להיפתח להרפתקה, וצאו לדרך. העולם שם בחוץ מחכה, ואין עוד מקום שנראה כמו בוליביה.

שאלות נפוצות

האם בוליביה בטוחה לתרמילאים?

כן, בסך הכל בטוחה, אבל צריך להיות ערניים. גניבות זה הבעיה העיקרית – במיוחד בתחנות אוטובוס, בשווקים צפופים, ובהוסטלים. תשמרו את הדרכון והכסף בכספת בהוסטל, אל תצאו עם דברי ערך לרחוב, ואל תהיו התרמילאים עם הארנק הבולט בכיס האחורי. יש גם תרמילאים בעייתיים שגונבים מתרמילאים אחרים – שימו לב למי אתם סומכים. ככל שתתרחקו מהערים הגדולות, ביחוד באזורים כפריים וטרקים, האנשים נחמדים ואמינים יותר.

האם באמת לא צריך ויזה לבוליביה?

נכון! החל מדצמבר 2025, ממשלת בוליביה ביטלה את דרישת הויזה לישראלים. אתם יכולים להיכנס למשך 90 יום ללא ויזה. זה שינוי משמעותי כי בעבר הויזה הייתה מסובכת ויקרה. עכשיו פשוט תדלגו על כל הסיפור הזה ותיכנסו בחופשיות.

מה הזמן הטוב ביותר לבקר בבוליביה?

העונה היבשה היא מרץ-אוקטובר. פחות גשמים, מזג אוויר יציב, וזה הזמן הטוב לטרקים. אבל העונה הגשומה (נובמבר-פברואר) גם יפה, במיוחד בהסלאר – המים יוצרים השתקפות מדהימה של השמיים. רק תהיו מוכנים לגשם ולכבישים קצת יותר בעייתיים.

כמה זמן צריך לבלות בבוליביה?

לפחות שבועיים אם רוצים לראות את העיקר – לה פאז, הסלאר, אגם טיטיקה, ואולי טרק קצר או ג'ונגל. שלושה שבועות זה אידיאלי – מספיק זמן לעשות הכל בקצב רגוע, כולל כמה ימים בסוקרה או סוראטה. הרבה תרמילאים מתכננים שבועיים ונשארים חודש כי הם פשוט נתקעים פה.

האם צריך להיות בכושר טוב לטרקים בבוליביה?

תלוי באיזה טרק. יש טרקים קלים שכמעט כולם יכולים לעשות (כמו טיול יום אחד בסוראטה), ויש טרקים קשים שדורשים כושר גופני טוב והתאקלמות לגובה (כמו הוואיינה פוטוסי). הגובה הוא הגורם המרכזי – גם אם אתם בכושר מעולה, תרגישו את זה כי יש פחות חמצן באוויר. התאקלמו בהדרגה, תשתו הרבה מים, ואל תמהרו.

מה לגבי אוכל רחוב – בטוח לאכול? רובו בטוח, אבל תשתמשו בשיקול דעת. אם המקום נראה נקי, יש לו הרבה לקוחות מקומיים, והאוכל נראה טרי – לכו על זה. הסלטניאס בבוקר, הפירות החתוכים, הסופות – בדרך כלל בסדר. אבל תמנעו מדברים שנראים שישבו בחום הרבה זמן, ומבשר ממקור לא ידוע בשעות המאוחרות של הלילה. תשתו רק מים מבקבוקים סגורים או מים מבושלים.

כמה כסף לקחת למשיכה?

תקציב ממוצע לתרמילאי: 15-25 דולר ליום כולל לינה, אוכל, ותחבורה מקומית. אם אתם עושים טיולים מיוחדים (הסלאר, ג'ונגל, טרקים עם מדריך), תוסיפו עוד 100-200 דולר לכל טיול. אז לשבועיים – בערך 300-500 דולר + עוד 300-400 לטיולים = 600-900 דולר בסך הכל. אם אתם חסכוניים ממש, אפשר להסתדר עם 400-500 דולר לשבועיים (בלי טיולים יקרים).

האם צריך חיסונים מיוחדים לבוליביה?

מומלץ להתחסן נגד קדחת צהובה אם אתם מתכננים לבקר באזור הג'ונגל (רורנבקה, הפמפאס). זה לא חובה אבל מומלץ. גם חיסון נגד הפטיטיס A ו-B, טיפואיד, וכמובן דבר דטראנוס עדכני. תבדקו עם רופא טרופי לפני שאתם טסים.